סיפור הבא

לסיפור הקודם

“גַּשׁ אֶל הַבֶּרֶז, וּרְחַץ אֶת יָדֶיךָ בְּמַיִם חַמִּים…” (סיפור מס’ 4)

“הַחִמּוּם, מִשּׁוּם מָה, אֵינוֹ פּוֹעֵל הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ”, הֵשִׁיב מָרָן, “וְכַפּוֹת יָדֶיךָ קָרוֹת!” “מַדּוּעַ צָרִיךְ הַתִּינוֹק לִסְבֹּל מִקְּרִירוּת הַיָּד?!” תָּמַהּ מָרָן. “הַאִם צָרִיךְ לְהוֹסִיף צַעַר עַל צַעַר הַמִּילָה?!”

רְגִישׁוּתוֹ שֶׁל מָרָן לְכָל אֶחָד וְאֶחָד הָיְתָה יְדוּעָה בְּקֶרֶב כָּל מְקֹרָבָיו. פְּעָמִים רַבּוֹת רָאוּ אֶת מָרָן יוֹשֵׁב וּבוֹכֶה בְּצַעֲרָם שֶׁל יִשְׂרָאֵל, לְאַחַר שֶׁנִּכְנַס אֵלָיו אָדָם וְסִפֵּר לוֹ אֶת צָרָתוֹ.

מַזְכִּירוֹ שֶׁל מָרָן, ר’ צְבִי חָקָק, אָמַר כִּי מָרָן אָמַר לוֹ פַּעַם, שֶׁלִּפְעָמִים כּוֹאֵב לוֹ עַל הָאֲנָשִׁים הַנְּתוּנִים בְּצָרָה – יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁכּוֹאֵב לָהֶם עַצְמָם!

אוּלָם, לֹא רַק עַל צָרוֹת גְּדוֹלוֹת חָשׁ מָרָן כְּאֵב וָצַעַר. רְגִישׁוּתוֹ בָּאָה לִידֵי בִּטּוּי גַּם בְּעִנְיָנִים קְטַנִּים וּזְעִירִים מַמָּשׁ.

אֶת הַסִּפּוּר הַבָּא סִפֵּר הַגָּאוֹן רַבִּי רְאוּבֵן אֶלְבָּז, רֹאשׁ יְשִׁיבַת ‘אוֹר הַחַיִּים’ וַחֲבֵר ‘מוֹעֶצֶת חַכְמֵי הַתּוֹרָה’.

הָרַב אֶלְבָּז שִׁמֵּשׁ פְּעָמִים רַבּוֹת כְּמוֹהֵל בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל מָרָן, כַּאֲשֶׁר מָרָן יוֹשֵׁב וּמְשַׁמֵּשׁ כְּסַנְדָּק.

הָיָה זֶה בְּאֶחָד מִימֵי הַחֹרֶף הַקָּרִים. בְּנֵי הַמִּשְׁפָּחָה הַנִּרְגָּשִׁים הִתְכַּנְּסוּ בְּבֵית מִדְרָשׁוֹ שֶׁל מָרָן, וְהִמְתִּינוּ בְּצִפִּיָּה דְרוּכָה שֶׁמָּרָן יֵצֵא מֵחַדְרוֹ, לָשֶׁבֶת כְּסַנְדָּק.

הָרַב אֶלְבָּז הֵכִין אֶת כְּלֵי הַמִּילָה, כַּאֲשֶׁר דְּמוּתוֹ שֶׁל מָרָן נִרְאֲתָה בְּפֶתַח הַחֶדֶר, לָבוּשׁ בִּגְלִימָתוֹ וְעָטוּר בְּמִצְנַפְתּוֹ.

“בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם ה’!” נִשְׁמְעָה הַקְּרִיאָה. מָרָן הִתְיַשֵּׁב עַל כִּסֵּא הַסַּנְדָּק, וְהָרַב אֶלְבָּז כְּבָר הִתְכּוֹנֵן לֶאֱחֹז בָּרַךְ הַנּוֹלָד וּלְהוֹשִׁיבוֹ עַל בִּרְכָּיו שֶׁל מָרָן, אוּלָם לְפֶתַע עָצַר מָרָן בַּעֲדוֹ וְסִמֵּן לוֹ בְּאֶצְבָּעוֹ שֶׁיִּגַּשׁ אֵלָיו.

“רַבִּי רְאוּבֵן”, אָמַר מָרָן, “גַּשׁ אֶל הַבֶּרֶז, וּרְחַץ אֶת יָדֶיךָ בְּמַיִם חַמִּים, בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים”.

“מַדּוּעַ?” תָּמַהּ הָרַב אֶלְבָּז.

“הַחִמּוּם, מִשּׁוּם מָה, אֵינוֹ פּוֹעֵל הַיּוֹם כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ”, הֵשִׁיב מָרָן, “וְכַפּוֹת יָדֶיךָ קָרוֹת!”

“מַדּוּעַ צָרִיךְ הַתִּינוֹק לִסְבֹּל מִקְּרִירוּת הַיָּד?!” תָּמַהּ מָרָן. “הַאִם צָרִיךְ לְהוֹסִיף צַעַר עַל צַעַר הַמִּילָה?!”

“חַמֵּם תְּחִלָּה אֶת הַיָּדַיִם, וְרַק אַחַר כָּךְ אֱחֹז בַּתִּינוֹק!” חָתַם מָרָן אֶת דְּבָרָיו, וּבְעֵינָיו שֶׁל הָרַב אֶלְבָּז עָלוּ דְּמָעוֹת. רְגִישׁוּתוֹ שֶׁל מָרָן לִפְרָט כֹּה צְדָדִי, לְצַעֲרוֹ הַקַּל שֶׁל תִּינוֹק שֶׁנּוֹלַד, הִרְעִידָה אֶת גֵּווֹ וְחִמְּמָה אֶת לִבּוֹ…

לסיפור הבא

לסיפור הקודם