כַּאֲשֶׁר הָיָה מָרָן שָׁקוּעַ בַּתּוֹרָה, דָּבָר לֹא הָיָה יָכוֹל לְהַסִּיחַ אֶת דַּעְתּוֹ, וְכַאֲשֶׁר הָיָה עָסוּק בִּכְתִיבַת תְּשׁוּבָה הִלְכָתִית, נִכַּר עָלָיו הַדָּבָר עוֹד יוֹתֵר.

פַּעַם הִגִּיעָה אֶל שֻׁלְחָנוֹ שֶׁל מָרָן בְּעָיָה סְבוּכָה בְּאִשָּׁה עֲגוּנָה, שֶׁבַּעֲלָהּ זָנַח אוֹתָהּ לְבַדָּהּ, וְהִיא נִשְׁאֲרָה בּוֹדֵדָה לְנַפְשָׁהּ. גְּדוֹלֵי הָרַבָּנִים שֶׁעָסְקוּ בְּאוֹתוֹ מִקְרֶה, הִפְנוּ אֶת הַבְּעָיָה אֶל מָרָן, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא לָאִשָּׁה הֶתֵּר הִלְכָתִי לְהִנָּשֵׂא.

מָרָן שָׁקַע בִּכְתִיבַת הַתְּשׁוּבָה יוֹם וְלַיְלָה, כְּשֶׁצַּעֲרָהּ שֶׁל הָאִשָּׁה עוֹמֵד לְנֶגֶד עֵינָיו וְאֵינוֹ נוֹתֵן לוֹ מָנוֹחַ. בְּמֶשֶׁךְשְׁלוֹשָׁה יָמִים כִּמְעַט וְלֹא נָתַן מָרָן שֵׁנָה לְעֵינָיו, וּבְנֵי בֵּיתוֹ הֵחֵלּוּ לַחֲשֹׁשׁ לִבְרִיאוּתוֹ.

הֵם נִסּוּ לְשַׁכְנְעוֹ לָתֵת מְנוּחָה לְעַצְמוֹ, אוּלָם מָרָן לֹא שָׁעָה אֲלֵיהֶם. “אֵינִי מְסֻגָּל לָנוּחַ, כָּל עוֹד לֹא אֲסַיֵּם אֶת כְּתִיבַת הַתְּשׁוּבָה”, אָמַר בְּקוֹלוֹ הַשָּׁקֵט.

וְאָז, בְּסִיּוּמוֹ שֶׁל הַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, אֵרַע הַדָּבָר. חֲתָנוֹ שֶׁל מָרָן שָׁהָה בְּבֵיתוֹ, וְנִכְנַס לַחֲדַר הַלִּמּוּד. עַל הַשֻּׁלְחָן נֶעֶרְמוּ עַשְׂרוֹת סְפָרִים פְּתוּחִים, וּמָרָן שָׁקַע בָּהֶם, כְּדַרְכּוֹ. וּלְפֶתַע צָנַח רֹאשׁוֹ עַל חֲזֵהוּ, וְהוּא קָרַס מִתְעַלֵּף עַל הַשֻּׁלְחָן.

“אַבָּא הִתְעַלֵּף!” נִפְלְטָה צְוָחָה מִפִּיו, “הַצִּילוּ! הַצִּילוּ!” וְתוֹךְ רְגָעִים סְפוּרִים הִתְמַלֵּא הַחֶדֶר בִּבְנֵי הַבַּיִת הַמְּבֹהָלִים.

הֵם הֵרִימוּ אֶת רֹאשׁוֹ שֶׁל מָרָן בַּעֲדִינוּת, הִתִּיזוּ מַיִם עַל פָּנָיו, וְנִסּוּ לְעוֹרְרוֹ. “אַבָּא, אַבָּא”, קָרְאוּ בְּקוֹל.

וּלְפֶתַע פָּקַח מָרָן אֶת עֵינָיו, הִתְבּוֹנֵן בִּבְנֵי הַבַּיִת, וְהִזְדַּקֵּף עַל כִּסְאוֹ. “מָה אַתֶּם רוֹצִים?” גָּעַר בָּהֶם בְּחִבָּה, “מַדּוּעַ אַתֶּם מַפְרִיעִים לִי לִלְמֹד?”

בְּנֵי הַבַּיִת נִסּוּ לְהַסְבִּיר לְמָרָן כִּי הוּא הִתְעַלֵּף זֶה עַתָּה, אֲבָל מָרָן לֹא הִתְרַשֵּׁם מִדִּבְרֵיהֶם.

“נָכוֹן, הִתְעַלַּפְתִּי”, אָמַר לָהֶם, “אֲבָל מַדּוּעַ אַתֶּם עוֹשִׂים מִזֶּה עִנְיָן? הִתְעַלַּפְתִּי לְכַמָּה רְגָעִים, כִּי הָיִיתִי תָּשׁוּשׁ, וְאַחַר כָּךְ הָיִיתִי קָם לִלְמֹד!”

בְּנֵי הַבַּיִת לֹא הֶאֱמִינוּ לְמִשְׁמַע אָזְנֵיהֶם. רַק עַתָּה הֵבִינוּ, כִּי מָרָן שׁוֹקֵעַ בְּלִמּוּד לְמֶשֶׁךְ יָמִים וְלֵילוֹת, כְּשֶׁהוּא יוֹדֵעַ הֵיטֵב, שֶׁהוּא עָלוּל לְהִתְעַלֵּף מִתּוֹךְ חֻלְשָׁה וּתְשִׁישׁוּת, וְהַדָּבָר אֵינוֹ מַפְרִיעַ לוֹ כְּלָל וְעִקָּר. וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא שֶׁהוּא גַּם מִתְכּוֹנֵן לְכָךְ, לְהִתְעַלֵּף לְכַמָּה רְגָעִים… וּלְהַמְשִׁיךְ לִלְמֹד!

לסיפור הבא

לסיפור הקודם