מטא-הלכה: להחזיר עטרה ליושנה
במטבע הלשון אותו הרב יוסף מקפיד לחזור ולומר, “להחזיר עטרה ליושנה”, מקופלת בקשתו להעצים ולגבש את הזהות הדתית-ספרדית, ו”להמליך” את רבי יוסף קארו כ”מרא דאתרא” בארץ ישראל. וכך כתב על רבי יוסף קארו בספר ילקוט יוסף:‏‏

“ואפילו מאה אחרונים חולקים עליו (…) ואין המורה רשאי להורות להחמיר נגד הוראות מרן להקל, אפילו אם יש רבים חולקים על מרן (…) ואין לנהוג אפילו חומרא נגד מרן המקל באותו עניין, שכן פסקי מרן שהוא מרא דאתרין וקבלנו הוראותיו, נקבעו כהלכה למשה מסיני שאין בה מחלוקת כלל, והנוטה מדבריו ימין ושמאל הרי הוא מזלזל בכבוד רבותיו”.

כל החוקרים מסכימים כי לצד ההיבטים השמרניים בגישתו ההלכתית האורתודוקסית, ישנם היבטים רפורמטיבים בגישתו ההלכתית: העדפת פסיקותיו של רבי יוסף קארו והעדפת עמדה הלכתית מקלה. הגשמת גישתו ההלכתית שזורה במאבק שניהל לאורך השנים מול הרבנים האשכנזים. על קודמיו בכס הרבנות של תל אביב-יפו כתב:

“ושמעתי שיש טוענים על דברי שמאחר שהרבנים הראשיים לתל אביב-יפו שקדמוני הניחו המנהג להחמיר, אין לשנות המנהג. ולאו מילתא היא, שמקום הניחו לי להתגדר בו. ומכל שכן שידוע שהרבנים הראשיים הספרדיים שקדמוני הוו מיכף כייפי לעמיתיהם הרבנים האשכנזיים, הגאון הרב בן ציון עוזיאל ז”ל הווה כייף להגאון הרב אברהם יצחק קוק זצ”ל (…) וכן הגאון הרב יעקב משה טולידאנו ז”ל בהיותו רב ראשי לתל אביב-יפו לא היה יכול להרים ראש כלפי עמיתו יבדל לחיים טובים הגאון הרב איסר יהודה אונטרמן שליט”א ולחלוק עליו בהלכה (…) אבל אנן דלא כייפינן תלי”ת על משמרתי אעמודה להחזיר עטרה ליושנה להורות כדעת מרן שקבלנו הוראותיו”.‏ (יביע אומר ו, או”ח מג).

בקשתו לאחד את המסורות והמנהגים זכתה לביקורת מצד רבנים מיהדות עיראק ומיהדות צפון אפריקה. הראשונים בעיקר בהקשר ליחסו של הרב יוסף לבן איש חי, והאחרונים בהקשר ליחסו של הרב יוסף למנהג ולמסורת הלא כתובה.

 

כח דהיתרא עדיף
אחד מעקרונות היסוד הפסיקתיים של הרב יוסף הוא בקשתו להקל ולא לפסוק לחומרא. הרב יוסף רואה עיקרון זה כמייחד את מסורת הפסיקה הספרדית ביחס לזו האשכנזית. באחת מפסיקותיו הביא הרב יוסף את דברי החיד”א: “הספרדים אחוזים במידת החסד ולכן הם מקילים בהלכה, והאשכנזים אחוזים במדה הגבורה לפיכך הם מחמירים בדינים”.

מדיניות הרע במיעוטו
הרב יוסף מבקש לקרב את הקבוצות היהודיות-ישראליות לקיום מרבי של המצוות עד כמה שאפשר. כדי לעשות זאת “הוא מוכן לנקוט מדיניות הלכתית שמצד אחד, תמזער את הפגיעה בדרישות ההלכה, ומצד אחד, יש בה ויתור על קיומה המלא של ההלכה” (אריאל פיקאר, משנתו של הרב עובדיה יוסף בעידן של תמורות, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2007, עמ’ 95). ניתן לראות זאת במספר פסיקות. כגון, במתן תעודת הכשר למסעדה המגישה מאכלי בשר וחלב ‏(יביע אומר, ד, יו”ד ז),‏ שחיטה של עוף שיש בו חשש טריפה (יביע אומר, ו, יו”ד ג), לבישת מכנסים אצל נשים (יביע אומר, ו, יו”ד יד).

העלמת עין
הרב יוסף בוחר בהעלמת עין כאחת מהדרכים להתמודד מתופעות החורגות מההלכה, במקרים בהם אם יוקפד לנהוג על פי ההלכה, קרוב לוודאי שלא תקויים ההלכה בכלל. במקרים אלה הרב יוסף מנחה את בעלי התפקידים להתעלם. כך, למשל, במקרים של טיפוח ציפורני נשים בהקשר של טבילה במקווה (יביע אומר, ב, יו”ד יג), ברכת כהנים על ידי כהן שאינו מנהל אורח חיים דתי (יביע אומר, ז, או”ח טו), שליח ציבור ועלייה לתורה של מי שמתגלח בתער (יחוה דעת, ב, טז).

סיני עדיף
הרב יוסף מדגיש את תפיסתו בדבר עדיפותה של מסורת הלימוד הספרדית על זו האשכנזית, השמה דגש על בקיאות ולא פלפול. כמו כן הוא מעדיף את שיטת הלימוד לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא. בהספד שנשא לזכר הרב יעקב עדס, רבו בישיבת פורת יוסף הוא אמר:

“המנוח הדגול שהיה מורנו ורבנו בישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה לימדנו להועיל לעסוק בתורה לאסוקי שמעתא אליבא דהלכתא ולא בפלפולי סרק אשר תזרם ורוח תשאם. לצערנו ישנן ישיבות שהלומד ביורה דעה צריך להתחבא בחדרי חדרים פן ירגישו בו ויקראוהו “בטלן” שלמד “פסק” הלכה, וכבושת גנב כי ימצא וכדי בזיון וקצף”.