קְבוּצַת בַּחוּרֵי יְשִׁיבָה נִרְגָּשִׁים עָלְתָה אֶל בֵּיתוֹ שֶׁל הַגָּאוֹן רַבִּי יַעֲקֹב יִשְׂרָאֵל קַנְיֶבְסְקִי, “הַסְּטַיְפֶּלֶר”, בִּבְנֵי בְּרָק, לְהִבָּחֵן עַל תַּלְמוּדָם.
הָרַב קַנְיֶבְסְקִי בָּחַן אוֹתָם וְהִתְפַּעֵל מִיְּדִיעוֹתֵיהֶם, וּלְאַחַר מִכֵּן בֵּרְכָם וּשְׁלָחָם לְשָׁלוֹם. יָצְאוּ הַבַּחוּרִים מִן הַבַּיִת, וְרַבָּם הוֹדִיעַ: “נַעֲלֶה עַתָּה לִירוּשָׁלַיִם, לְהִבָּחֵן אֵצֶל מָרָן הַגָּאוֹן רַבִּי עוֹבַדְיָה יוֹסֵף”.
“בְּרוּכִים הַבָּאִים!” קִבֵּל מָרָן בִּנְהָרָה אֶת פְּנֵי הַבַּחוּרִים, וְכִבֵּד אוֹתָם לָשֶׁבֶת סְבִיב שֻׁלְחָנוֹ. מֵאָז וּמֵעוֹלָם עוֹדֵד בַּחוּרֵי יְשִׁיבָה צְעִירִים, וְנֵאוֹת לְבָחֲנָם עַל תַּלְמוּדָם.
“בְּמָה אַתֶּם עוֹסְקִים?” שָׁאַל מָרָן. “בְּמַסֶּכֶת בַּבָּא בַּתְרָא, בְּפֶרֶק שֵׁנִי, פֶּרֶק ‘לֹא יַחְפֹּר'”, אָמַר רַבָּם שֶׁל הַבַּחוּרִים, כְּשֶׁהַבָּעַת הִתְרַגְּשׁוּת עַל פָּנָיו.
“וּבְכֵן”, אָמַר מָרָן וּפָתַח אֶת הַגְּמָרָא שֶׁלְּפָנָיו, הִתְבּוֹנֵן בָּהּ בְּמֶשֶׁךְ כַּמָּה רְגָעִים, וְאַחַר כָּךְ פָּנָה אֶל אַחַד הַבַּחוּרִים וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ לְהַסְבִּיר לוֹ אֶת דִּבְרֵי רַשִּׁ”י בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי.
הַבָּחוּר הַנִּרְגָּשׁ הָיָה מוּכָן וּמְזֻמָּן. “רַשִּׁ”י אוֹמֵר כָּךְ וְכָךְ”, הֵחֵל לְהַרְצוֹת בְּשֶׁטֶף, “וְהַפְּשָׁט בִּדְבָרָיו הוּא כָּךְ וְכָךְ”… אוּלָם מָרָן עֲצָרוֹ. “דַּקְדֵּק בִּלְשׁוֹנוֹ שֶׁל רַשִּׁ”י, רַשִּׁ”י מוֹסִיף מִלָּה שֶׁמְּשַׁנָּה אֶת הַמַּשְׁמָעוּת”.
הַבָּחוּר נִסָּה לְהַסְבִּיר בַּשֵּׁנִית, אוּלָם מָרָן עֲצָרוֹ שׁוּב. “הִנֵּה”, אָמַר וְהִתְבּוֹנֵן בַּגְּמָרָא שֶׁלְּפָנָיו, “רַשִּׁ”י מוֹסִיף כָּאן מִלָּה שֶׁמְּשַׁנָּה אֶת הַמַּשְׁמָעוּת”.
עַתָּה הֵבִין הַבָּחוּר אֶת הֶעָרָתוֹ שֶׁל מָרָן. הוּא תִּקֵּן אֶת עַצְמוֹ. וּמָרָן הֵאִיר לוֹ פָּנָיו וְחִזֵּק אֶת דְּבָרָיו. אַחַר בָּחַן גַּם אֶת יֶתֶר הַבַּחוּרִים, כְּשֶׁהוּא מְכַוֵּן אֶת דִּבְרֵיהֶם וּמֵעִיר אֶת הֶעָרוֹתָיו.
שְׁעַת הַמִּבְחָן הִסְתַּיְּמָה, וְהִגִּיעָה הָעֵת לְהִפָּרֵד. הַבַּחוּרִים קָמוּ מִמְּקוֹמוֹתֵיהֶם וְנִגְּשׁוּ בַּסַּךְ אֶל מָרָן, לְנַשֵּׁק אֶת יָדוֹ וּלְהִתְבָּרֵךְ מִפִּיו.
וְאָז, כַּאֲשֶׁר נִגַּשׁ רַבָּם שֶׁל הַבַּחוּרִים לְנַשֵּׁק אֶת יָדוֹ שֶׁל מָרָן, כִּסָּה חִוָּרוֹן אֶת פָּנָיו. הוּא הִבִּיט בַּגְּמָרָא הַפְּתוּחָה לִפְנֵי מָרָן, אוֹתָהּ גְּמָרָא “שֶׁמִּתּוֹכָהּ” בָּחַן אֶת תַּלְמִידָיו עַל מַסֶּכֶת בַּבָּא בַּתְרָא. הָיְתָה זוֹ גְּמָרָא מַסֶּכֶת בַּבָּא קַמָּא!
מָרָן דִּקְדֵּק בִּלְשׁוֹנוֹת רַשִּׁ”י שֶׁל מַסֶּכֶת בַּבָּא בַּתְרָא, כַּאֲשֶׁר לְפָנָיו פְּתוּחָה מַסֶּכֶת בַּבָּא קַמָּא! הוּא פָּתַח אֶת הַמַּסֶּכֶת רַק מִתּוֹךְ עֲנָוָה עֲצוּמָה, כְּדֵי לְהַסְתִּיר אֶת הָעֻבְדָּה שֶׁהוּא מְצַטֵּט אֶת דִּבְרֵי הַגְּמָרָא וְרַשִּׁ”י בְּעַל פֶּה.
“בִּמְקוֹם גְּדֻלָּתוֹ אַתָּה מוֹצֵא עַנְוְתָנוּתוֹ”, מִלְמֵל בִּדְמָעוֹת, כְּשֶׁנָּשַׁק אֶת יָדוֹ שֶׁל מָרָן.