בַּיָּמִים שֶׁבָּהֶם כִּהֵן מָרָן כְּ”רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן” וְרַבָּהּ הָרָאשִׁי שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הוּא הִתְגּוֹרֵר בְּדִירַת שְׂרָד שֶׁהֶעֱמִידָה לִרְשׁוּתוֹ מְדִינַת יִשְׂרָאֵל.
דִּירָתוֹ הַקּוֹדֶמֶת, בִּרְחוֹב אֶלְקָנָה בִּירוּשָׁלַיִם, שִׁמְּשָׁה בְּאוֹתָהּ עֵת כְּמַחְסָן עֲבוּר סְפָרָיו שֶׁהֻדְפְּסוּ בָּזֶה אַחַר זֶה. מִדֵּי כַּמָּה יָמִים הָיוּ מַשָּׂאִיּוֹת עֲמוּסוֹת סְפָרִים עוֹשׂוֹת אֶת דַּרְכָּן אֶל הַבַּיִת, וּפוֹעֲלִים מְיֻמָּנִים הָיוּ פּוֹרְקִים אֶת הַסְּפָרִים בִּזְרִיזוּת, וְתוֹךְ כַּמָּה יָמִים הָיוּ הַסְּפָרִים עוֹשִׂים אֶת דַּרְכָּם אֶל הַחֲנֻיּוֹת, כְּמַעֲנֶה לַבִּקּוּשׁ הֶעָצוּם.
בֹּקֶר אֶחָד קָמוּ דַּיָּרֵי הַבִּנְיָן שֶׁבִּרְחוֹב אֶלְקָנָה וְגִלּוּ לְחֶרְדָתָם, כִּי בְּדִירָתוֹ שֶׁל מָרָן אֵרַע פִּיצוּץ בְּצַנֶּרֶת הַמַּיִם. כֵּיצַד יָדְעוּ? פָּשׁוּט מְאֹד. מַיִם זָרְמוּ בְּשֶׁצֶף קֶצֶף, מִמִּפְתַּן הַדֶּלֶת אֶל חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת. “אוֹי וַאֲבוֹי!” חָרְדָה גְּבֶרֶת זַכָּאִים, שֶׁהִתְגּוֹרְרָה בְּאוֹתוֹ בִּנְיָן, “מָה יִהְיֶה עַל הַסְּפָרִים שֶׁל מָרָן?!”
נַהָגוֹ שֶׁל הָרַב שֶׁהֻזְעַק לַמָּקוֹם, מִהֵר לְהַזְמִין שְׁרַבְרָב, וְהַתַּקָּלָה תֻּקְּנָה חִישׁ מַהֵר. בְּרַם, הַדִּירָה נוֹתְרָה מוּצֶפֶת מַיִם. “אַזְמִין מְנַקֶּה”, אָמַר הַנַּהָג, וּבִקֵּשׁ לְחַיֵּג. אֲבָל גְּבֶרֶת זַכָּאִים עָצְרָה אוֹתוֹ. “לֹא, לֹא”, בִּקְּשָׁה, “אֲנִי אֶגְרֹף אֶת הַמַּיִם מִן הַדִּירָה וַאֲיַבֵּשׁ אֶת הָרִצְפָּה! זוֹ הֲרֵי הַדִּירָה שֶׁל מָרָן, וּלְנַקּוֹת אוֹתָהּ זוֹ עֲבוּרִי זְכוּת עֲצוּמָה!”
כָּל כָּךְ הֶעֱרִיצָה אֶת מָרָן, עַד שֶׁרָאֲתָה בְּנִקְיוֹן דִּירָתוֹ מְלֶאכֶת קֹדֶשׁ, עַל אַף שֶׁהוּא כְּבָר לֹא הִתְגּוֹרֵר בְּאוֹתָהּ דִּירָה.
כַּעֲבֹר כַּמָּה שְׁעוֹת עֲבוֹדָה, הָיְתָה הַדִּירָה נְקִיָּה וִיבֵשָׁה לְגַמְרֵי. הַנַּהָג, שֶׁהִגִּיעַ לִבְדֹּק אֶת מַצַּב הַדִּירָה, הִתְפַּעֵל מְאֹד מִמַּרְאֵה עֵינָיו, וְהִצִּיעַ תַּשְׁלוּם נָאֶה, תְּמוּרַת הַטִּרְחָה. אוּלָם הַשְּׁכֵנָה הַמְּסוּרָה סֵרְבָה בְּתֹקֶף. “בְּשׁוּם הוֹן שֶׁבָּעוֹלָם לֹא אֶמְכֹּר אֶת שְׂכַר הַמִּצְוָה הָעֲצוּמָה שֶׁקִּיַּמְתִּי!” אָמְרָה.
אַךְ בִּשְׁעַת עֶרֶב מְאֻחֶרֶת, צִפְּתָה לָהּ הַפְתָּעָה. נְקִישׁוֹת נִשְׁמְעוּ עַל דֶּלֶת בֵּיתָהּ, וּבַפֶּתַח עָמַד הַנַּהָג. “גְּבֶרֶת זַכָּאִים, הָרַב קוֹרֵא לָךְ…”
הַשְּׁכֵנָה לֹא הֶאֱמִינָה לְמִשְׁמַע אָזְנֶיהָ. מָרָן?! מָרָן שֶׁכָּל דַּקָּה אֶצְלוֹ יְקָרָה מִזָּהָב, טָרַח וּבָא עַד אֵלֶיהָ בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ?!
הִיא יָצְאָה נְבוֹכָה אֶל חֲדַר הַמַּדְרֵגוֹת, וּמָרָן הֶעְתִּיר עָלֶיהָ בְּרָכוֹת לָרֹב, כְּתוֹדָה עַל שֶׁטָּרְחָה וְיִבְּשָׁה אֶת דִּירָתוֹ. הוּא בִּקֵּשׁ שֶׁתִּקְרָא לְבָנֶיהָ, וּבֵרֵךְ אוֹתָם בַּאֲרִיכוּת, אֶחָד אֶחָד, שֶׁיִּזְכּוּ לִגְדֹּל בַּתּוֹרָה, וְלִהְיוֹת תַּלְמִידֵי חֲכָמִים יִרְאֵי ה’.
“דְּעִי לָךְ, שֶׁיֵּשׁ לָךְ חֵלֶק בְּלִמּוּד הַתּוֹרָה, שֶׁיִּלְמְדוּ בַּסְּפָרִים הַלָּלוּ!” אָמַר מָרָן בַּעֲנָוָה. וְרַק לְאַחַר שֶׁחָשׁ כִּי גָּמַל בְּמַשֶּׁהוּ לַמִּשְׁפָּחָה הַמְּסוּרָה, נִפְרַד לְשָׁלוֹם, וְשָׁב לְבֵיתוֹ.