מרן הרב עובדיה יוסף נולד בחודש תשרי שנת תרפ”א (שלהי שנת 1919), בעירק, בגדד. בגיל שלש עלה עם הוריו ר’ יעקב ז”ל ומרת גורגייה לארץ ישראל שם למד בבית הספר “בני ציון”, כבר בילדותו ניכר כי ניחן בכשרונות מופלאים, בהבנה מעמיקה ובזכרון מופלא, ובהיותו בגיל תשע לקחו אביו לביקור בבגדד, שם הובא לפני רבני וחכמי המקום כמופת לגדולת הלימוד בארץ ישראל, שכן בגיל כה צעיר כבר שלט הנער בכמה מסכתות בעל פה ובקיאותו הדהימה את רבני בגדד, אחד מרבנים אלו הוא הרב סלימן חוגי עבודי, ראש ישיבת “מדרש זליכא” בבגדד, עלה לאחר שנים לארץ ישראל, ושימש כחבר בית הדין הגדול לערעורים יחד עם אותו צעיר, הרב עובדיה יוסף, אותו הוא בחן בילדותו. בהגיע הרב לגיל בגרות לקחו אביו לעזור לו בחנותו, אולם הרב חשקה נפשו בתורה, והיה מבקש מאוד לפוטרו ממלאכה זו ולאפשר לו לשקוע בלימוד התורה, את גודל חשקו בתורה גילה הגאון רבי עזרא עטיה זצ”ל שכיהן באותם ימים כראש ישיבת פורת יוסף המעטירה, והיה הגדול שבדורו, והוא בא לאביו וביקשו להחליפו עם הרב עובדיה הצעיר, הוא יעבוד בחנות והרב עובדיה ילך ללמוד בישיבה, בשמוע ר’ יעקב דברים אלו הבין כי בנו נועד לגדולות וויתר עליו ופטרו מעבודת יומו, אולם עם כל זאת התחייב הרב עובדיה לעזור לאביו בכל יום השכם בבוקר עד תחילת הלימודים בישיבה, אולם חיבורו ללימוד התורה היה כה אמיץ וחזק עד שתוך כדי עבודתו בחנות היה חוזר ומשנן את לימודו, עם הזמן כשהלקוחות הבינו היכן נמצא באמת ראשו של הממונה בשעות אלו על החנות, התחילו דברים להעלם מהחנות, אז כבר הבין אביו של הרב שגדול הנזק מהתועלת שהביאה עזרתו של הרב, ושיחררו ללימודיו במשך כל שעות היום. ואז יכול היה הרב לשקוע בעולמה של תורה בישיבת “פורת יוסף” ששכנה אז בין חומות ירושלים העתיקה, ראש הישיבה הגאון רבי עזרא עטיה קירבו אליו מאוד, ואף התבטא כי אילו לא קמה ישיבת “פורת יוסף, אלא כדי להוציא את הרב עובדיה יוסף, היה הדבר כדאי. הרב עובדיה מדגיש כי הרב עזרא עטיה היה רבו המובהק, אשר יצק מים על ידיו, והוא אשר חינכו גידלו ואף סמכו לפסיקה.
בשנת תש”ד נשא לאשה את רעייתו הרבנית מרגלית ע”ה ואז החל לכהן כדיין בבית דינו של רבו הגאון רבי עזרא עטיה, בתפקיד זה כיהן עד שנת תש”ז (1947) אז נשלח, כשהוא בן עשרים ושבע, לכהן פאר כאב בית הדין של מצרים, וכרבה של קהיר, (שמנתה באותם ימים למעלה משלושים אלף יהודים), בתפקידו זה עשה הרב רבות ונצורות, והעמיד תלמידים רבים, כשחלקם אף שימשו לאחר מכן כרבני קהילות ברחבי העולם. בתקופה זו, שנות תקומתה של מדינת ישראל סבל הרב רבות משלטונות מצרים אשר דרשו מהרב למסור את כל שיעוריו התורניים בשפה הערבית, אולם הרב סירב לדבר בכל מחיר, והודיע כי את התורה יש ללמד בלשון שבה היא ניתנה לעם ישראל, בשפה העברית בלבד, על התעקשותו זאת שילם הרב מחיר כבד בהטרדות ומעצרי שוא מצד השלטון, אולם על אף הכל נשאר הרב איתן בדעתו. שנים אלו ומוראותיהם המחישו את מנהיגותו של הרב לא רק ברגעי שלום ושלוה אלא אף ברגעי מלחמה וסבל. ואמנם עם האויבים הצליח הרב להתמודד בהצלחה אולם עם אחיו היהודים, מרשיעי ברית לא הצליח הרב להתמודד כשגולת הכותרת למאבקו של הרב היה על סדרי הכשרות במצרים, כשהממונה על הכשרות היחיד שהיה במקום היה רשע ומומר להכעיס, ומאכיל את ישראל בשר גמלים, כשגילה זאת הרב שלח לקרוא אליו את ראש השוחטים, והתרה בו על סדרי הכשרות שאינם נאותים, הלה זעם מאד על הרב והחליט להתריע ברב שלא יתחיל עימו בשכרו ערבים שיזרקו על הרב חומצה, מאת ה’ באותו יום איחר הרב להגיע לבית הכנסת ואותם ערבים זרקו את החומצה על אדם אחר הדומה בתוארו להרב, אותו אדם אושפז בבית החולים למשך מספר חודשים עד שהחלים. בהיוודע מעשה זה לרב העביר מתפקידו את ראש השוחטים, הלה לא נרתע ומיד הגיע לביתו של הרב עם אקדח, באיימו על חייו של הרב. הרב לא נרתע ממנו ומימש את פיטוריו ללא כל חשש. אולם הדברים לא התנהלו כפי חפצו של הרב ובית החולים היהודי היחיד במקום היה מאכיל את החולים בשר פיגולים, וכל בקשותיו של הרב לשינוי מצב זה נידחו על ידי הנהגת הקהילה על הסף, בראות הרב שאין הוא מצליח לשנות סדרים אלו, התפטר מתפקידו, באומרו כי אינו יכול לקבל אחריות על הנעשה במקום. צעד אמיץ זה ניתן לציון כיון שהרב כבר היה מטופל במספר ילדים קטנים ופרנסתו בתפקיד זה היתה מרווחת ביותר, אולם לא דברים כאלו ישנו את דעתו של הרב, כשהוא עוזב את מצרים, לאחר שהות בת שלש שנים בלבד, בדרכו לארץ ישראל.
בבואו ארצה, בשנת תש”י (1950), לאחר טילטולים ומאורעות רבים, סבל הרב מעוני גדול וחי חיי צער דחוקים, כשהוא חובש את ספסלי מדרש “בני ציון” של רבה של ירושלים הגאון רבי צבי פסח פראנק זצ”ל שקירב את הרב אליו מאוד, בבית מדרש זה למדו גם הגאונים רבי ישראל יעקב פישר זצ”ל, לימים אב”ד ירושלים מטעם ה”עדה החרדית”, והגאון רבי שלמה זלמן אוירבך זצ”ל, לימים ראש ישיבת קול תורה, ועוד רבים מחכמי ירושלים, לאחר מספר שנים לקחו אליו רבה הראשי של אם המושבות – פתח תקוה, הגאון רבי ראובן כץ זצ”ל, (מגדולי הדור הקודם) כדיין בבית דינו, יחד עם הגאון רבי שלמה קרליץ זצ”ל (אחיו של ה”חזון איש”), בשנת תשי”ט חזר הרב לירושלים בהתקבלו כדיין בירושלים, יחד עם הגאון רבי אליעזר יהודא וולדינברג זצ”ל בעל ה”ציץ אליעזר”, כשבין השנים נרקמת ידידות אמת שלא פגה עשרות בשנים, ובשנת תשכ”ד כבר מונה כדיין בבית הדין הגדול לערעורים כשהוא יושב עם הגאון רבי יוסף שלום אליישיב, ורבי בצלאל זולטי זצ”ל (לימים רבה של ירושלים).
בשנת תשכ”ט (1969) בהיותו בגיל ארבעים ושבע ביקשו רבו הגאון רבי עזרא עטיה זצ”ל לגלות לתל אביב ולכהן בה כרב ראשי, כדי לחזק את העיר מבחינה רוחנית, כשהרב מגיש את מועמדותו לתפקיד וזוכה ברוב מלא של קולות נציגי העיר, ובכך החל את דרכו בעולם הרבנות, כשהוא מכהן בתפקיד זה עד שנת תשל”ג (1973), אז דרשו ממנו חבריו לעלות ולכהן פאר כרבה הראשי והראשון לציון של ישראל. שנה לאחר עלותו לתפקידו הרם פרצה מלחמת יום כיפור, ובה נתגלה אומץ ליבו של הרב ביוצאו למחנות הצבא, לחזק את חיילי ישראל ולהחיות את רוחם לעמוד מול האויב המבקש לכלותינו, מלחמה זו הותירה עגונות רבות, במיוחד מנשות טייסי הקרב של ישראל שנפלו שדודים על ידי טילי האויב המצרי, כשהרב מטיל את כל כובד משקלו לנושא בהתירו את כולם מכבלי העיגון, כשהיתרים אלו משמשים אבן פינה לדורות הביאים. אולם צערו של הרב עת התגללו לאוזניו סיפורי השכול והכאב לא עזבוהו, כשהוא מתבל את לילותיו בדמעות שליש על צערם של ישראל, דמעות אלו עמדו בעוכריו, והרב קיבל מחלה קשה בעיניו כשהוא אינו מסוגל לראות בהם כלל, הרב נדרש לרופאים והם פכרו את ידיהם מבלי להושיע, באומרם כי הדמעות הרבות ששפך הרב הרסו את עיניו, הרב ביקש מבני משפחתו לקחתו לבית הקברות בצפת, שן שוכן קברו של רבי יוסף קארו זצ”ל בעל הבית יוסף, הרב השתטח על קברו של מרן הבית יוסף בדמעות שליש, כשהוא מבקשו להעתיר עליו בתפילה, שהרי הוא אשר הפיץ וחיזק את פסקיו בישראל, ואכן תפילתו של הרב התקבלה, ובאורח נס שבה ראייתו בעין אחת, כשהרב נזקק ללבוש משקפי שמש כל חייו, כל שנות כהונתו בתפקידו זו יוחדו בהרמת קרן הרבנות וכבודה בצבור הישראלי. כשהוא זוכה לאהדה רבה בקרב הצבור שקיבלו באהבה ובחיבה, כשמאות נוהרים לשיעוריו הרבים ברחבי הארץ.
לאחר כעשר שנים, בשנת תשמ”ג (1983) הופסקה כהונתו של הרב בתרגיל פוליטי של מספר אישים בפוליטיקה הישראלית דאז, שבקשו ממנו בשנות כהונתו בקשות אישיות אלו ואחרות, (למינויים ותפקידים רבניים), שכמובן נידחו על ידי הרב, כשהשיקולים היחידים העומדים מול פניו היו תועלת עולם הרבנות והדיינות, צעד זה גרם לרב עובדיה עוגמת נפש מרובה, בהיווכחו לדעת שאישים פוליטיים הם הקובעים את מעמדה של הרבנות הראשית לישראל, כשכל כוונתם היא במילוי מטרות אישיות. בצעד אמיץ וחסר סיכוי הקים הרב עובדיה רשימה פוליטית תורנית שתחזיר עטרה ליושנה, להפתעת הכל זכתה הרשימה להצלחה מסחררת. עם השנים התפתחה תנועתו כשהיא עולה ומתפתחת בהתמדה, וכיום היא נחשבת כאחת מהתנועות המרכזיות בישראל בבית הנבחרים.
את ספריו הרבים החל הרב לכתוב בגיל צעיר, וכבר בגיל שמונה עשרה שנה כתב הרב את חיבורו הראשון בשם “יביע אומר” (כשיבי”ע הם ראשי התיבות של שמו – עובדיה יוסף בן יעקב), אולם מורו ורבו הגאון רבי עזרא עטייה זצ”ל, לאחר שעבר על הספר ונוכח בבקיאותו ועיונו המרשימים, אסר עליו להדפיסו מחשש לעין הרע.
בכל משך שנות חייו, החל מגיל שלושים, עת הרשה לו רבו להתחיל להדפיס את חיבוריו ברבים, כותב הרב עובדיה חיבורים רבים, מתוכם ספרי שאלות ותשובות בנושאים אקטואליים, כשבספריו יש שאלות רבות הקשורות למשך כהונתו כדיין, הן בדיני אישות מורכבים, כהתרת עגונות מלחמה, (ממלחמת יום כיפור, תקופה בה כיהן כרב ראשי לישראל), והן בדיני ממונות, תשובות אלו נחשבות כאבני דרך לפסיקה ההלכתית בבתי הדין, ועל פיהם נפסקים מקרים רבים בבתי הדין בארץ ובעולם.
כמו כן חיבר הרב ספרי הלכה רבים, ספרים המשמשים את כלל לומדי התורה, כשהמיוחד בהם הוא שמאותם ספרים נהנים גם לומדי התורה חובשי ספסלי בית המדרש, שרמת לימודם גבוהה ועיונית, וגם המון העם, צבור מבקשי ההלכה הפשוטים. ספרים אלו זוכים לתפוצה נרחבת, ומהווים נר לרגלי כל תופס ספר, ועמלי תורה כאחד.
לאחר ייסורים קשים, בתאריך ג’ חשון תשע”ד נפטר מרן מאור ישראל רבינו עובדיה יוסף זצ”ל, בן תשעים ושלש היה במותו, וכל בית ישראל לוויהו למנוחות, בהלויה הגדולה ביותר שהיתה בישראל, בה השתתפו קרוב לשמונה מאות אלף איש. נקבר בבית המנוחות בסנהדריה, וקברו הפך לאתר תפילה ותחנונים. זכותו תעמוד לנו ולכל ישראל !